נתונים מדאיגים על דפלציה מעוררים שאלות חדשות

בחודש יוני האחרון, סין דיווחה על ירידה חדה של 3.6% במדד מחירי היצרן (PPI) לעומת השנה שעברה – הצניחה החדה ביותר מאז יולי 2023. זוהי הפעם ה־33 ברציפות בה נרשמת דפלציה במחירי היצרן, מה שמסמן מגמה מתמשכת של לחצים מחירים שליליים ברמת המפעל. במקביל, מדד המחירים לצרכן (CPI) רשם עלייה מזערית של 0.1% בלבד בשנה האחרונה – אך ללא מתכות יקרות, גם מדד זה נותר בדפלציה. על רקע זה, עולה שאלה יסודית: האם כלכלת סין עדיין מונעת על ידי יצוא, או שמא הצריכה הפנימית הפכה לגורם מרכזי יותר?

מאזן כלכלי: פחות תלות ביצוא לעומת העבר

עד 2006, היצוא הסיני היווה כ־36% מהתוצר המקומי הגולמי. בעשור האחרון, לאור מדיניות ממשלתית לשינוי דגם הצמיחה, הנתון ירד בצורה עקבית, ובשנים 2022–2023 עמד על כ־20% בלבד. מדובר בשינוי מהותי במדיניות הכלכלית של בייג’ינג, שמנסה להקטין את התלות במדינות המערב ולקדם צריכה פרטית מקומית כבסיס לצמיחה.

עם זאת, נתונים רבעוניים מעידים על מציאות מעט שונה: ברבעון האחרון של 2024, היצוא נטו תרם כ־30% לצמיחה הכלכלית – הרמה הגבוהה ביותר מאז 1997. מנגד, הצריכה המקומית תרמה כ־44.5%–60% לצמיחה ברבעונים הראשונים של 2025, אך התרומה שלה משתנה בהתאם לעונות השנה, מדיניות ממשלתית ומצב האמון בשווקים.

צריכה פרטית – נקודת תורפה או מנוע צמיחה?

חרף הצהרות ממשלת סין על הרצון לחזק את הביקושים הפנימיים, ההוצאה של הצרכנים הסינים נותרת מאופקת. נתונים רשמיים מצביעים על כך שהצריכה מהווה כ־53%–55% מהתמ”ג – שיעור שעדיין נמוך בהשוואה לכלכלות מערביות כמו ארה”ב (בממוצע 68%) או מדינות האיחוד האירופי (כ־60%).

אחת הסיבות לכך נעוצה במבנה הפיננסי הסיני: שיעור החיסכון הפרטי גבוה מאוד, בעיקר בשל חוסר ביטחון סוציאלי, היעדר מערכות בריאות מקיפות ואי ודאות תעסוקתית. צרכן שמרני פחות נוטה להוציא, והתוצאה היא שוק מקומי פחות פעיל באופן יחסי. בנוסף, המשבר בענף הנדל”ן בשנים האחרונות פגע קשות באמון הצרכנים.