מדיניות מוניטרית בקיטוב עולמי
הפער בין מדינות מפותחות למדינות מתפתחות בכל הקשור לריביות ממשיך להתרחב, כפי שמשתקף בנתוני יולי 2025. בעוד מדינות מפותחות כגון ארה”ב, אירופה ויפן שומרות על ריביות נמוכות – לעיתים אף סביב 0.00% – מדינות רבות מהעולם המתפתח נאלצות להחזיק ריביות דו-ספרתיות. הפער הזה אינו רק טכני – הוא משקף שוני מהותי בין סביבות אינפלציוניות שונות ובין צורכי מדיניות כלכלית: יציבות מחירים לעומת בלימת פיחותים ובריחת הון.

מדינות מפותחות: ריבית נמוכה מול צמיחה חלשה
שוויץ, יפן, דנמרק, תאילנד ושוודיה – כולן שייכות למועדון המדינות המפותחות – ממשיכות להחזיק ריביות בטווח של 0.00%–2.00%. ארה”ב, שהובילה את גל ההעלאות מאז 2022, שומרת על ריבית של 5.25%, האיחוד האירופי ברמה של 4.25%, ובריטניה אף היא באזור דומה.

מדינות אלו מתאפיינות באינפלציה מתונה יחסית וביציבות מוסדית גבוהה, שמאפשרת להן לאזן בין מיתון לצמיחה. הבנקים המרכזיים פועלים בזהירות, מתוך חשש להכביד על האשראי או להאט את הצמיחה הכלכלית יתר על המידה.

מדינות מתפתחות: ריבית גבוהה כמענה לאינפלציה חריפה
מן העבר השני, מדינות כמו קולומביה (9.25%), ברזיל (10.00%) ורוסיה (18.00%) מתמודדות עם אינפלציה עיקשת, תנודתיות במטבע ולחץ מצד שוק ההון. בטורקיה (43%) ובארגנטינה (29%) המצב חמור עוד יותר – עד כדי כך שהנתונים שלהן הוסרו מהגרף המקורי כדי לא לעוות את הסקאלה.

הריביות הגבוהות במדינות אלו משמשות כעוגן ליציבות המטבע, אך גם חונקות את הפעילות הכלכלית. בטווח הארוך, מדובר במדיניות יקרה – אשראי מתכווץ, צריכה פרטית נשחקת, והצמיחה נפגעת באופן מבני.

ניתוח אזורי – אסיה מול אמריקה הלטינית
באסיה קיימת שונות גבוהה במדיניות: דרום קוריאה, טאיוואן ותאילנד מחזיקות בריביות מתונות של כ־2.00%–2.25%, בעוד הפיליפינים (6.50%) והודו (6.50%) נוקטות במדיניות נוקשה יותר, במטרה לאותת לשווקים היציבות מוניטרית.

לעומתה, אמריקה הלטינית מתאפיינת באחידות יחסית: מקסיקו (11.00%), ברזיל (10.00%), קולומביה (9.25%) ופרו (6.25%) פועלות כולן ברמות ריבית גבוהות מאוד, במטרה לבלום את עליות המחירים ולחזק את המטבעות המקומיים.

אירופה מול המפרץ הפרסי
אירופה המערבית פועלת בזהירות – גוש האירו (4.25%), שוודיה (2.00%) ובריטניה (5.25%) ממשיכות לאזן בין אינפלציה לשיעורי צמיחה נמוכים.

לעומתן, מדינות המפרץ – סעודיה (6.00%) ואיחוד האמירויות (5.50%) – משויכות למטבע הדולר, ולכן הן נאלצות להצמד למדיניות של הפדרל ריזרב. כך הן שומרות על ריבית גבוהה יחסית, למרות סביבה אינפלציונית מאופקת – מצב שמעניק להן יתרון בגמישות מוניטרית.

כיצד משפיע פער הריביות על הון גלובלי?
פערי ריבית קיצוניים כאלה משפיעים ישירות על תנועת ההון העולמית. משקיעים מוסדיים מחפשים תשואה ריאלית חיובית, ולכן נמשכים למדינות בהן הריבית גבוהה – גם במחיר של סיכון גיאופוליטי או תנודתיות במטבע. כתוצאה מכך, מדינות כמו ברזיל, הודו וקולומביה רושמות גידול בהשקעות באגרות חוב, אך מדובר בהון תנודתי – שעלול להתהפך בכל שינוי במגמה הגלובלית.

ההשפעה הפנימית: ריביות גבוהות פוגעות בצרכן המקומי
הריביות הגבוהות במדינות מתפתחות אומנם מספקות תמיכה חיצונית – אך משאירות את הכלכלה הפנימית פגיעה. בטורקיה, למשל, שבה הריבית חצתה את רף ה־40%, האשראי כמעט לא נגיש. עסקים קטנים מתקשים להתקיים, והצריכה נבלמת. בטווח הארוך, מצב זה יוצר אי שוויון ומחליש את הצמיחה האורגנית – גם כאשר ההון הזר ממשיך לזרום.

מבט היסטורי – חריגה ממחזור רגיל?
השאלה העיקרית שעולה כעת היא: האם מדובר במחזור ריבית רגיל או בחריגה היסטורית? מבט אל העבר – שנות ה־80 או תחילת שנות ה־2000 – מעלה כי ריביות היו בעבר גבוהות, אך הפערים בין המדינות לא היו כה קיצוניים. כיום, הפער נע בין 0% ל־43% – מצב חסר תקדים, שמעיד על משבר עמוק במדיניות הגלובלית.

סיכום – הפער לא צפוי להיסגר בקרוב
ריביות במדינות מתפתחות צפויות להישאר גבוהות, ואולי אף לעלות, כל עוד קיימים לחצי אינפלציה, חוב חיצוני או פיחותים תכופים. לעומת זאת, מדינות מפותחות עשויות להתחיל להוריד ריבית לקראת סוף 2025, בכפוף לירידת אינפלציה ממושכת ועמידות של שוק העבודה.

המצב הזה ימשיך להשפיע על תנועות ההון, על אסטרטגיות השקעה, ועל מדיניות כלכלית בכל רחבי העולם. משקיעים – גם פרטיים וגם מוסדיים – נדרשים כעת להבנה מקרו־כלכלית עמוקה, ולא רק לניתוח של ריבית נקודתית או כותרות אינפלציה.